מיצב הכיסאות למען החזרת החטופים

תוכן:

מיצב כסאות באלון שבות גוש עציון

 

פרוייקט יצירה קהילתי - היוזמה והתהליך
פרוייקט הכסאות נולד אצלי בערב פסח עם הכסאות הריקים לחטופים הנעדרים והשבויים.
נכדתי ציירה על כסא שנזרק בניקיונות הפסח והוצב ברחוב עם תמונות חטופים ונעדרים. שרול מנדל השותפה שלי לפרוייקט עזרה באיסוף הכסאות, ובתחילת בקיץ הוזמן הציבור בקול קורא לקחת חלק במיזם.
התהליך עצמו היה חשוב בעצם המפגש, השיח, עיבוד הרעיון והעשייה המשותפת בחצר האחורית של ביתי.
התחלנו עם מסר של תקווה ריפוי תיקון והגענו למקומות הכאב הפרטי והלאומי.
"יסוד כסא ה' בעולם" מטבע לשון שטבע הראי"ה ביחס למדינת ישראל, הכסא כמדינת ישראל שהיא יסוד כסא ה', הבסיס לגילוי ה’ בעולם.
ורעיון הכסא הפשוט, הרגיל והשימושי בכל בית, הפך לכלי של ריפוי פנימי וחיבור בין אנשים בקהילה.
יצאנו מחצר הפרטית לרחובה של עיר כדי להביא צבע אור ותקווה לימים יפים שעוד יבואו.
שרה שני

 

על המשתתפים :
אהוד רוסט, אמן מיחזור
שרון ברנד, אמנית פסיפס
מיכל שוחט, אמנית
תמי פורמן, ציירת ואמנית קרמיקה
שרול מנדל 
מיכל מילנר, אמנית
נורית פסטרנק גודמן, אשת תיאטרון
אלומה טובה שני -עוטף עזה
ישראל בלס, אמן
רבקה בן אברהם
מרים שמיר
רות נעמן, עבודת כפיים

יוספה קטן

שירה מצגר, ריפוי באמנות

יעל שמעוני, אמנית

חיה רוזנפלד, יוצרת

אלעד ספדיה
שרה שני, אמנית ויזמת

 

הרבה הרבה פרחים - מיצב כסאות פרוייקט יצירה קהילתי

למתבונן בכסאות המצוירים קשה שלא להבחין במוטיב שחוזר- פרחים צבעוניים. בכל מיני גדלים, בכל מיני צורות. 
מעניין שדווקא בפרויקט של מחווה לנפגעי אסון תופסים הצבעים הססגוניים והפרחים המלבלבים מקום מרכזי.
ואולי זוהי דרכנו. דרך של תקווה, של רצון להתרומם מעפר, לקום מהכיסא ולהישיר מבט אל העתיד שיהיה עוד טוב. 
בפרויקט הכסאות שהגתה האמנית שרה שני נאספו כסאות שאינם רצויים לבעליהם. זרוקים או נטושים. חבורת האמניות נתנה לכל כסא בית חדש, תחת ידיה האמונות רוממה את הישן והנטוש לחפץ מלא משמעות. 
אולי כתנועה מקבילה למה שהיינו רוצים להיות מסוגלים לעשות- לאסוף את האחים הנטושים ולתת להם חיים חדשים. 
הכסא אמנם עודנו ריק אך היצירה הנושאת רעיון מפיחה בו רוח ומשמעות:
האחת בחרה לבטא את הגעגוע לבית ולשדות הפסטורליים, השניה בחרת להפיח תקווה של תחושת מסוגלות שהכל אפשרי והאחרת בחרה בטכניקה של קולאז' מעיתוני התקופה לשקף את היחד והאמונה. כל אחת ואחת בדרכה ובחותמה האישי.
ובלב כולן תפילה- יהי רצון שהכסאות לא יעמדו עוד בשממונם ופצועי הגוף והנפש שוב ישובו וישבו עליהם.
גלית כהן שאוליאן- אוצרת