פרידה ממשפחות קרית שמונה

תוכן:

המשפחות מקריית שמונה שהצטרפו לקהילת אלון שבות בתחילת המלחמה, מתחילות לחזור הביתה.

ואנחנו שגדלנו על "ושבו בנים לגבולם", מאחלים להם חזרה שמחה ובטוחה.

 

תמונות בהמשך הדף.

 

מצורף פוסט שכתבה אחת מנשות המשפחות ש"התארחו" ביישוב:

תושבי אלו"ש יקרים,
אנשי גוש עציון.

בשבועיים האחרונים מאז החלטנו שאנחנו חוזרים הביתה בחופשת פסח אני לא מפסיקה לבכות...
הזכרונות צפים, החסדים, החוויות.. 
שנה וחצי שכ"כ חיכינו לרגע הזה... וכשזה סוף סוף מגיע הרגשות מעורבים...
מלאכת הפרידה מאתגרת את הלב..
מצד אחד התרגשות גדולה לחזור לבית, מצד שני חשש ממעבר נוסף והגעה אל הלא נודע של קרית שמונה אחרי המלחמה...
הילדים מאושרים שסוף סוף נגור בבית, הם ישנו במיטות שלהם, הירדן יהיה במרחק נגיעה והם יוכלו לחזור לחברים האהובים שלהם שנעלמו מחייהם לפני שנה וחצי..
מצד שני הם כל כך התחברו כאן לחברים בכיתה, בסניף, בחוגים... ומלאכת הפרידה קשה.

החוויה של לעזוב את המוכר והידוע ולהיכנס לעולם אחר, היא חוויה מיוחדת ומלמדת.
לאורך השנה וחצי האחרונות הרגשתי לא פעם שאני מתהלכת כאן נפעמת, משווה אוטומטית כל הזמן את מה שאני  רואה כאן למה שהכרתי מעולמי שלי לפני שהגענו לכאן.
היו הרבה דברים שראיתי והם היו "וואו" עבורי והרגשתי "שאין בעל הנס מכיר בניסו" כי עבורכם זה היה 'פשוט', רגיל, המוכר והידוע...
אז בהזדמנות זו ערב העזיבה.. אשמח לשתף אתכם במה שהעיניים שלי פגשו כאן ואני לוקחת איתי הלאה למסע החיים..
חסד ועזרה הדדית- וואו, כמות הנתינה שפגשנו כאן. זה מטורף. משפחה שכיבסה לנו את הכביסה העדינה במשך חודש וחצי קבוע, שעה לפני שבת אדם מהיישוב שאני לא מכירה ובא לתת עוגה לשבת הציע עזרה עם הילד שהיה חייב להגיע למיון, (כשאני לבד עם הילדים ובעלי במילואים), לקח אותו לבי"ח והגיע חזרה רגע לפני השקיעה, 16 משפחות שריהטו בתים מא' עד ת' באמצעות טוב ליבם של אנשי הגוש, אנשים מדהימים שפינקו והרעיפו עוגות, מכתבים, עזרה עם הילדים, הזמנה לארוחות ומלא אנשים מתוסכלים שרק רצו לעזור והתבאסו לשמוע שאין צורך ואנחנו בסדר..
החוויה של לשלוח הודעה עם בקשת עזרה קטנה בקבוצה היישובית היתה מפעימה. תוך רגע מלא הודעות בפרטי עם אנשים שישמחו לעזור. הכי נגע בי לראות משפחות צעירות ועמוסות בעומס החיים שמוצאות את הזמן להתייחס, ולהושיט יד, תהיתי לעצמי איפה אני ביחס אליהם. הרגשתי שחברה שמושתתת על עצירה לטרמפים ופינוק מתמיד לחיילים היא חברה שהחסד והנתינה הם טבע עבורם..

תרומה לצה"ל- פגשתי כאן תרומה לצבא באחוזים שלא הכרתי..
הבת שלי סיפרה שהיועצת בכיתה חילקה צ'ופר לכל מי שההורה/אח/ות במילואים... וכולם קיבלו חוץ מ4 בנות. נדהמתי מאחוזי הגיוס הגבוהים.
התרגשתי והרגשתי זכות מיוחדת לשיר 'קולולם' יחד עם קהילת בי"ס ראשית.. לשיר את מילות השיר "אל עם אשר לא יחשה שאת בניו לא יפקיר לזר" לצד אחת החברות המגוייסות ביותר במדינה. חברה שמשלמת מחיר יקר וכואב כ"כ במלחמה הזו ואף על פי כן, השרות בצה"ל בתפקידים משמעותיים, בגילאים מבוגרים, וכו'...הוא מובן מאליו.

החיבור לכלל, ההתמדה והיכולת להכיל מורכבות- בכל פעם שהגעתי לבי"כ בשבת הרגשתי שאני מתחברת מחדש לסיפור הלאומי, לכאב על החטופים והפצועים ולתפילה עליהם. אישה שכל שבת מתפללת על כל פצועי המלחמה ומחלקת את שמותיהם המלאים לסובבים, שירת 'אחינו' מידי שבת, אנשים שעונדים סיכות צהובות, שיחות של משפחות חטופים, ויוזמות של הסעות לכיכר החטופים.. האכפתיות, ההתמדה, העקביות, הנכונות להתחבר לכאב האישי ולפעול, על אף המורכבות והקושי שבסוגייה הזו (או סתם הקושי להתמיד) הם היו שיעור גדול...

הנוער והילדים- אנחנו אסירי תודה שהילדים שלנו זכו בעת הזו להגיע לחברה הזו. מהרגע הראשון הם התקבלו באהבה ובחיבוק גדול בבתי הספר ובבני עקיבא, לא מובן מאליו בעיני לפתוח את הלב ולקבל ילד/ה חדשים בכלל ובגיל ההתבגרות בפרט, בטח שמדובר בילד/ה זמניים.. הרגשתי שהילדים כמו ההורים... ספוגים באהבת ישראל, ובנתינה... רק רצו לתת ולעזור (גם אם כביכול זה בא על חשבונם...).
גם לראות את החסד שהנוער עסוק בו היה מיוחד. צוות ארזים שהפעילו מידי שבוע את ילדינו הקטנים, סיוע למשפחות מילואים, הפעלת מועדונית לילדי מילואים ביו"כ! (לא יודעת איך הייתי מצליחה לצום בלי המועדונית הזו), אימוץ קשיש וביקור קבוע לקידוש מידי שבוע.
מרגש ומפעים לפגוש את כל הטוב הזה..

אז בסיומה של תקופה משמעותית מאחלת לעצמי שנזכה לקחת קצת אלינו מהטוב הזה שפגשנו אצלכם...
ונהיה אנשים טובים יותר לפרט ולכלל.

ככה שחוץ מהתודה על החיבוק והמעטפת החמה..
מודה גם על הזכות להכיר!

חג שמח!
בהערכה גדולה.
כנרת,
קרית שמונה